אחרי שנים של מחשבות, תקוות ואיסוף אומץ, הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לעבור למדינה אחרת . "בית מזמין", צבעי מים על נייר. ההחלטה לעזוב את הבית היא אולי אחת מהבחירות הקשות והמורכבות ביותר. זה לא רק לארוז חפצים, זה להיפרד מכל מה שהכרנו עד עכשיו. ממשפחה, חברים, שפה, ריחות, מקומות שמכירים אותנו לעומק. אנחנו עוזבים תרבות שגדלנו בה, שהכרנו לפרטי פרטים. ופתאום, אנחנו בתהליך של לידה מחדש – במקום לא מוכר, בתוך מרחב זר, מוקפים בשפה חדשה, תרבות אחרת והרגלים שלא תמיד מרגישים שלנו.
״ציפיות יש רק בכריות״ היה משפט אהוב על מורות בבית הספר היסודי שבו למדתי. יחד עם פנינים חינוכיות נוספות כמו ״אמור זה שם של דג״ ו״נוח מת מזמן״. משפטים שנועדו, כך נדמה, לפתור קונפליקט באמצעות דה לגיטימציה של חוויות רגשיות נפוצות אצל ילדים. הפעם אני רוצה להתעכב על אחד מהם. ציפיות. ובפרט על הציפיות שיש למבוגרים מילדים. "עיניים לא רואות" (2019), אקוורל וגירי שמן עוד לפני שיש תינוק בידיים, כשהוא רק מתפתח ברחם, להורים כבר יש ציפיות, חלומות ותקוות לגבי מי שהתינוק או התינוקת יהיו כשיגי
קיימת סטיגמה שלפיה בטיפול באמנות חזותית המטפל מנתח את היצירה ומסיק בעצמו מסקנות לגבי המטופל. למרות שישנם קווים כלליים מסוימים שיכולים לאותת לנו, המטפלים, כי כדאי לשים לב או שאולי מדובר בנורת אזהרה- איננו מנתחים את המטופלים דרך היצירה שלהם. בדומה לטיפול שיחתי, שבו המטופלים מדברים ומגיעים למסקנות בעצמם, כך גם בטיפול באמנות: אתם יוצרים ולומדים להבין את עצמכם דרך היצירה. תפקידנו הוא ללוות, לתמוך ולספק כלים. אין פירוש הדבר שאין לנו יכולת לנתח יצירות. היכולת קיימת, ואם תרצו- נוכל ל
