כשציפיות פוגשות ילדים: בין חלום הורי למציאות רגשית
- Dana Judkevitch
- 11 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
״ציפיות יש רק בכריות״ היה משפט אהוב על מורות בבית הספר היסודי שבו למדתי. יחד עם פנינים חינוכיות נוספות כמו ״אמור זה שם של דג״ ו״נוח מת מזמן״. משפטים שנועדו, כך נדמה, לפתור קונפליקט באמצעות דה לגיטימציה של חוויות רגשיות נפוצות אצל ילדים.
הפעם אני רוצה להתעכב על אחד מהם. ציפיות. ובפרט על הציפיות שיש למבוגרים מילדים.
עוד לפני שיש תינוק בידיים, כשהוא רק מתפתח ברחם, להורים כבר יש ציפיות, חלומות ותקוות לגבי מי שהתינוק או התינוקת יהיו כשיגיעו לעולם. בעולם המקצועי קוראים לחלום הזה רוורי והוא חלק טבעי ובלתי נפרד מהחוויה ההורית. כבר בשלב הזה נוצר איזשהו רף ודימוי למי שעדיין לא נולד.
הפנטזיות הללו יכולות להיות גמישות. להשתנות ולהתאים את עצמן לילד שגדל והופך לאדם נפרד עם רצונות, שאיפות וחלומות משלו. אך הן יכולות גם להיות נוקשות וכאלו שמלוות בתחושת אכזבה מהפעוט שהגיע לעולם ושונה כל כך מהחלום עליו.
כשהפנטזיה לא פוגשת את המציאות איך זה משפיע על הילד?
ילד שמרגיש דחוי על ידי הוריו עלול לפתח התנהגויות מרצות ומכפרות. זהו ילד שצמא לאהבה ולאישור ולעיתים עד כדי ויתור על עצמו.
הדבר יכול להתבטא בבחירות שאינן משמחות אותו רק כדי לרצות את הוריו, או בהפיכה לליצן הכיתה כדי לזכות באישור חברתי לעיתים על חשבון הישגים לימודיים או תחושת ערך פנימית. ילדים כאלה מתקשים לעיתים לזהות את הצרכים האישיים שלהם משום שבתפיסתם צורכי האחר חשובים יותר משלהם.
מהצד השני, ילד שמרגיש דחוי עלול לפתח התנהגות אנטגוניסטית ומתנגדת. יש בכך ממד תבוסתני והכרה כואבת בכך שלא משנה מה יעשה הוא תמיד יאכזב. ואם כך למה להתאמץ.
ההיגיון הילדי פשוט. אם אני אדחה אותם קודם הם לא יוכלו לדחות אותי. זהו היגיון נאיבי שאינו לוקח בחשבון השלכות משום שמבחינת הילד ההשלכות תמיד זהות. אכזבה כעס ולעיתים אף שנאה.
למה להשקיע בלימודים אם גם ככה הציון לא מספיק טוב?
למה לנסות להתחבר אם ממילא אף אחד לא אוהב אותי?
למה להקשיב למבוגרים שלא באמת מבינים אותי?
התנהגות אנטגוניסטית עלולה להתפתח גם על חשבון צרכים ושאיפות אישיות משום שאם משהו חופף למה שהסביבה מצפה הרי שחייבים להתנגד לו.
כאן חשוב לי לשים כוכבית:
ילד המאובחן עם ODD או עם הפרעת התנהגות אחרת לא בהכרח הגיע לכך בעקבות חוויית דחייה. כך גם לגבי ילדים מרצים. אני מתארת כאן תגובות אפשריות לחוויה של פער בין ציפיות למציאות ולא מסלולים קבועים או חד משמעיים. ילדים מגיבים בדרכים מגוונות ואין כאן אמת אחת חקוקה בסלע.
איך אפשר לעזור לילדים?
בראש ובראשונה לשחרר מהציפיות. קל להגיד וקשה מאוד ליישם.
כמו שיש לנו ציפייה מהעולם לפעול לפי חוקים פיזיקליים מים רטובים אש שורפת כך גם יש לנו ציפיות מילדים. וזה בסדר. מותר לחלום מותר לקוות ומותר לרצות עבור הילד עתיד טוב ומיטיב.
אבל חשוב לזכור שמדובר באדם קטן וצעיר שעדיין לומד את העולם ואת עצמו.
כשילד מרגיש שהוא לא מאכזב את הוריו גם כשיש לו תחומי עניין שונים הוא יכול לפרוח. אולי לא בכיוון שדמיינתם אבל העולם רחב ומלא אפשרויות.
אולי הילד שחלמתם שיהיה כדורגלן יגלה נטייה טבעית ליצירה ויבחר להיות אמן.
אולי הילדה שראיתם בעיני רוחכם כרופאה תרצה להתחרות באולימפיאדה.
מותר לכם כהורים לרצות בטוב עבור ילדיכם וגם מותר ואף חשוב להכיר בהגדרה שלהם למהו "עתיד טוב".
ומה אם הילד כבר מרגיש דחוי?
לעיתים, גם עם כוונות טובות ומאמצים כנים, ילדים חשים שהם אינם עומדים בציפיות הסביבה. במקרים כאלה תקשורת פתוחה ובטוחה היא מפתח מרכזי.
ילד שיודע לזהות רגשות יוכל להבין טוב יותר למה הם עולים לתת להם מילים ולתקשר אותם. זה מצריך גם עבודה על אוצר מילים רגשי למשל בעזרת מילון רגשות.
ילד שיכול לומר "אני עצוב כי", ולשתף בתחושותיו יכול להיעזר בכם.
וגם אם הילד עדיין לא יודע לדבר רגשות, אפשר פשוט להקשיב.
ילד שרוטן יכול לענות על השאלה "למה?" וגם התשובה "לא יודע" היא תשובה. לפעמים "לא יודע" פירושו "לא מבין", וביחד אפשר להתבונן ולחקור את הנושא.
אם "למה" מרגיש גדול מדי אפשר לפרק:
מה קרה?
ומה קרה לפני זה?
ומה קרה אחרי?
משם אפשר לנסות להתקדם ל"איך אתה מרגיש עכשיו?" שאלה שכבר מאפשרת מיקוד ופתיחה לשיח רגשי.
הלוואי והיה אפשר לכתוב מדריך מסודר לשיחה רגשית עם ילדים. אבל המציאות מורכבת יותר. כל ילד הוא עולם. אפשר ללמוד להבין ולהיעזר בהמלצות אך אין תגובה אחת נכונה שמתאימה לכולם. לכן כמו תמיד הדברים שנכתבים כאן הם בגדר הצעה וחשיבה ולא פתרון קסם.
אם יש לכם מקרה אישי שתרצו להתייעץ לגביו מוזמנים לשלוח לי הודעה דרך צור קשר ואעשה כמיטב יכולתי לעזור.
יש לכם חוויות משלכם שתרצו לשתף? הארות שלמדתם והמלצות להורים טריים?
שתפו בתגובות, אולי נלמד משהו חדש יחד 🌱
וד"ש מגאורגיה 😉
תגובות