המסע האישי שלי: התחלות חדשות

אחרי שנים של מחשבות, תקוות ואיסוף אומץ, הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לעבור למדינה אחרת.

"בית מזמין", צבעי מים על נייר.

ההחלטה לעזוב את הבית היא אולי אחת מהבחירות הקשות והמורכבות ביותר. זה לא רק לארוז חפצים, זה להיפרד מכל מה שהכרנו עד עכשיו. ממשפחה, חברים, שפה, ריחות, מקומות שמכירים אותנו לעומק.

אנחנו עוזבים תרבות שגדלנו בה, שהכרנו לפרטי פרטים. ופתאום, אנחנו בתהליך של לידה מחדש – במקום לא מוכר, בתוך מרחב זר, מוקפים בשפה חדשה, תרבות אחרת והרגלים שלא תמיד מרגישים שלנו. אבל לפעמים, בין הפערים, צצים רגעים שמזכירים לנו "בית". לפעמים הקול הפנימי לוחש: אולי דווקא פה?

כי "בית" הוא לא רק קירות, חוזה שכירות ומשכורת. בית הוא תחושת שייכות. הוא מרחב בטוח לנשום בו. הוא יכול להיות מיטה, שיר, זיכרון מהילדות, והוא יכול להיות אדם אחד שאיתו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להיות עצמינו.

אבל איך מוצאים את זה? איך בונים תחושת בית כשאנחנו רחוקים מ"המוכר והטוב"?

המסע הזה של הגירה, שינוי, התחלה חדשה, הוא גם חיצוני וגם פנימי. אני כאן כדי לשתף את המסע שלי בדיוק כמו שהוא: עם התובנות, הרגשות, הפחדים והגילויים. כל זאת עם נקודת מבט טיפולית, כזו שרואה תהליכים נפשיים, אבל גם מקבלת את האנושי והפשוט.

אני לא מציעה תשובות חד-משמעיות. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. לכל אחד ואחת יש את הדרך האישית שלו, עם השיעורים והאתגרים הייחודיים לכם. אני רק פותחת לכם חלון למסע שלי, בתקווה שאולי תמצאו בו השראה למסע שלכם.

אני מזמינה אתכם להצטרף. לעקוב, לקרוא, לשאול, לשתף.לא כי יש לי את כל התשובות – אלא כי אני מאמינה בכוח של הליכה משותפת.

מאחלת לכולנו שקט נפשי, ושנוכל לבנות לעצמנו מקום שיהיה לנו לבית.

ד"ש מגאורגיה! :)