אמנות לפני הטיפול: איך היצירתיות הפכה לריפוי שלי

לפני שידעתי מה זו תרפיה באמנות, הכרתי את האמנות עצמה.

"נאבד לאחרונה", צבעי מים על נייר.

גדלתי בבית שהיה מלא בספרים. באמת מלא. כל כך הרבה, שלא היו מספיק מדפים בשביל להכיל את כולם. בין הרומנים, האנציקלופדיות וספרי המדע הבדיוני, היו גם ספרי אמנות: גדולים, צבעוניים, מסקרנים. אמא שלי הבחינה בסקרנות שלי כבר בגיל צעיר מאוד, והביאה לי סדרת ספרים לילדים שסיפרה את סיפוריהם של אמנים גדולים, חייהם, מאבקיהם, ההשפעה התרבותית שהייתה להם.

מפרידה קאלו ועד לאונרדו דה וינצ’י, הסיפורים האלה עוררו בי השראה. הם לא רק לימדו אותי על אמנות, אלא גם הראו לי איך יצירתיות יכולה להיות דרך חיים, ואפילו אקט של כוח פנימי.

ההורים שלי גם האמינו בחשיפה מוקדמת לתרבות, ולקחו אותנו כילדים למוזיאונים וגלריות(אגב, על החשיבות של חשיפה לאמנות בגיל צעיר אני עוד אכתוב פוסט נפרד).

אפשר לומר שנשמתי אמנות עוד לפני שלמדתי ללכת.

יצירה כמרחב רגשי

עם השנים התחלתי ליצור בעצמי. בהתחלה זה היה פשוט: עיגולים, קווים, כתמים... או כמו שאנחנו קוראים לזה: קשקוש בלבוש. לאט-לאט הקווים התפתחו לצורות, והצורות לדמויות, וסיפורים, ומרחבים של דמיון.

בגיל ההתבגרות, האמנות קיבלה משמעות חדשה.

כבר לא מדובר היה רק בביטוי יצירתי, אלא בכלי שעזר לי לעבד רגשות.

בלי להבין, הייתי כבר בתוך תהליך של טיפול עצמי דרך יצירה.

באותה תקופה לא ידעתי שיש כזה דבר שנקרא תרפיה באמנות. למען האמת, כשהייתי חושבת על המילה "טיפול", עלו לי בראש תמונות של שיחות מביכות עם מבוגר שלא באמת יבין אותי (היום אני כמובן יודעת אחרת, אבל אז פשוט לא ידעתי שיש שפות נוספות לתהליך הטיפולי).

המשפט ששינה כיוון

בזמן ששקלתי ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה, מישהי אמרה לי כבדרך אגב: "שמעת פעם על תרפיה באמנות?"

שאלה אחת קטנה שפתחה לי דלת גדולה.

וככה התחיל המסע שלי להפוך למטפלת. לא דרך החלטה אסטרטגית או תוכנית מדוקדקת, אלא דרך חיבור עמוק שהיה שם תמיד:

אהבה לאמנות, וסקרנות למה שקורה בנפש כשנותנים לה לצייר.

מילה לסיום

אם גם אתם מרגישים שהיצירה היא חלק מהשפה הפנימית שלכם, או אם אתם פשוט סקרנים לחקור דרך חדשה לביטוי רגשי, אולי תרפיה באמנות יכולה להתאים גם לכם.

לא צריך לדעת לצייר, לא חייבים להיות "אמנותיים", רק להביא את עצמכם כמו שאתם.

ד"ש מגאורגיה! :)