הצעד הראשון – הצעד הכי מפחיד, והכי חשוב

הצעד הראשון הוא תמיד הצעד הכי מפחיד. הוא גם הצעד הכי קשה – זה מה שאנחנו באופן טבעי נוטים להימנע ממנו.

זה הצעד שמשנה את הסטטוס קוו שאותו כבר הכרנו. גם אם המצב הנוכחי לא אידיאלי, יש משהו נעים במוכר. קשה לנו לחזות כיצד שינוי ישפיע על העתיד, ולכן נשארים לעיתים קרובות במקום המוכר – גם אם הוא לא מושלם.

"טיפוס למתחילים", פסטל שמן על נייר

בשבילי, הצעד הראשון לקראת שינוי היה פשוט: להכיר בכך שאני צריכה שינוי. כי כדי לפתור בעיה, צריך קודם כל להכיר בקיומה. נשמע פשוט, אבל יש כמה דברים שחשוב להבין בדרך:

המוח שלנו חכם – לפעמים קצת יותר מדי

המוח שלנו נועד לעזור לנו לשרוד. לעיתים זה אומר להתעלם ממשהו שמצית בנו חרדה, כדי שלא נפסיד תפקוד יומיומי. דברים מסוימים פשוט נוטים ליפול לפינה חשוכה… ומזל שיש לנו פנס כדי להאיר אותם.

גם הנפש עושה טריקים משלה. כאשר משהו נראה גדול או מפחיד מדי, היא מפעילה מנגנוני הגנה כמו הדחקה או הכחשה. לפעמים אלו מנגנונים שעוזרים לנו להמשיך בחיים, ולפעמים הם בדיוק אלו שמונעים מאיתנו לפתור בעיות ולהתמודד עם עצמנו.

הסביבה שלנו משפיעה – לטוב ולרע

סביבה תומכת ומכילה יכולה להקל על התהליך, אבל לא לכולם יש את הפריבילגיה הזו. לפעמים, סביבתנו מעדיפה לשמור על הסטטוס קוו. שינוי יכול להיראות לה מאיים, לא נוח, או פשוט לא מוכר. היא עשויה לבלום את השינוי, להגיד "הכל בסדר", ולהשאיר את הדברים כפי שהם.

אז מה עושים?

קודם כל – העובדה שאתם כאן כבר מעידה על משהו חשוב: אתם מרגישים שיש משהו שצריך להתמודד איתו. גם אם זה לא ברור או מוגדר – אתם מזהים שבתוככם משהו דורש תשומת לב.

לפעמים זה בא בצורת שאלות:

• למה הלכתי למקום שאני לא אוהב/ת?

• למה אכלתי אם אני לא רעב/ה?

• למה אני בקשר עם מישהו שאני בכלל לא מתחבר/ת אליו?

• למה הסרט הזה נגע בי כל כך?

• למה קשה לי להירדם בלילה?

אלו שאלות קטנות, לפעמים נשמעות לא חשובות, אבל הן חוזרות שוב ושוב. הן הדרך של המוח והנפש לומר: “יש פה משהו שמצריך תשומת לב.”

וכשאין שאלות?

אז הגוף מדבר.הרמזים יכולים להגיע בצורות שונות: רצון בלתי נשלט למתוקים, קשיי שינה, חרדה או אפילו מחלות חוזרות. הגוף שלנו, שהוא מערכת חכמה, שולח איתותים כשמשהו פנימי לא מטופל.

הצעד הראשון לא חייב להיות מושלם

אם אתם כאן, ממשיכים לקרוא, כנראה שמשהו עולה בכם עכשיו. אולי זה לא ברור, אולי לא מוגדר – וזה בסדר. הצעד הראשון לא מצריך הגדרה מלאה או מחויבות גדולה, רק הכרה שיש "משהו".

להגדיר את ה"משהו" הזה יכול להיות מפחיד, מורכב או קשה לנשוא – ואין צורך לעשות את זה לבד. בטיפול, במקום מכיל ונטול שיפוטיות, אפשר להתחיל להתבונן פנימה, לאט ובבטחה.

וד"ש מגיאורגיה! :)