להישאר באמצע: המפגש שלנו עם יצירות לא גמורות
- Dana Judkevitch
- 14 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עוד לפני תרפיה באמנות, יש אמנות.
אני יוצרת מאז ומתמיד, עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי.
גם אז וגם היום יש לי קושי לסיים יצירות.
אין לי מחשבה מכוונת שלא לסיים. אני פשוט מוצאת את עצמי עוצרת ולא חוזרת אל היצירה.
יש לי אוספים שלמים של יצירות לא גמורות, במחברות, בקלסרים, בארונות ובמגירות.
מה גורם לנו "לפרוש באמצע"? מה מונע מאיתנו לחזור ליצירה? איך אפשר בכל זאת לסיים, והאם זה בכלל חשוב?
לפעמים אני מאבדת עניין ביצירה. היה רעיון, ניסיתי להוציא אותו לפועל, ובמהלך העבודה הבנתי שאני כבר לא מחבבת אותו ואין לי עניין להמשיך.
לפעמים יש חוויית כישלון. אני לא מצליחה ליישם את הרעיון, ולאחר כמה ניסיונות כושלים אני מוותרת. תחושה תבוסתנית משתלטת, ואני שמה הכול בצד. התחושה הזו גם מקשה לחזור לאותו רעיון ולאותה יצירה.
ולפעמים אני פשוט שוכחת ממנה. עצרתי בהיסח דעת, הלכתי לבצע מטלה או יצאתי מהבית, ועד שחזרתי לשולחן העבודה כבר שכחתי שהתחלתי משהו.
אלה וריאציות אישיות שלי לחוויה הזו. ייתכן שאתם תיתקלו בסיבות אחרות שבגללן לא סיימתם יצירה.
אפשר לומר שכל סיבה היא לגיטימית, אבל למעשה שאלת הלגיטימיות פחות חשובה כאן.
השאלה היא אחרת: האם אתם רוצים לסיים את היצירות שלכם, או שזה בסדר שחלקן יישארו לא גמורות?
אם אתם רוצים לסיים אותן, אני יכולה להציע כמה מחשבות:
אפשר לסיים גם מחר וגם בעוד שנה. אם היצירה היא בשבילכם, אין לכם דד־ליין. לפעמים דווקא להניח ליצירה לזמן מה ולחזור אליה אחר כך מאפשר לראות דברים אחרת ונותן מקום להשראה לחזור.
מה שלא יצא טוב לא חייב ללכת לפח. לפעמים דווקא ה"טעויות" מוסיפות עניין ליצירה ואפשר לעבוד איתן. זה מחייב לשחרר מפרפקציוניזם, כי אמנות לא חייבת להיות מושלמת. גם דה וינצ'י עשה טעויות והתלבט לגבי פרטים שונים ביצירותיו. אפילו במונה ליזה אפשר לראות שכבות מרובות של צבע ושינויים בפוזיציות של הידיים. לטעות זה בסדר. תמיד אפשר לתקן, או להשתמש בטעות כחלק נוסף ביצירה.
לפעמים היצירה בעצם כבר גמורה ואנחנו רק צריכים זמן כדי להבין זאת. במבט שני או שלישי אפשר לראות זאת אחרת. קווי סקיצה שנשארו גלויים, חלקים לא צבועים בקנבס או שאריות של סרטוטים על הדף יכולים להפוך לחלק מהתוצר הגמור. יש אמנים שבוחרים לא למחוק כלל את הסקיצה ולהשאיר אותה כחלק מהיצירה הסופית, כדי להראות גם את התהליך היצירתי.
אפשר גם לשחרר ולתת מקום להנאה, ולא רק לשלמות הרעיון. היישום לא יצא כמו שדמיינתם, היצירה "מכוערת" והתוצאה רחוקה מהתמונה שהייתה בראש. מה עושים? משחררים ומשחקים. מורחים צבע באקראי, כותבים מילים משיר שאוהבים, מדביקים גזרי נייר לא קשורים ופשוט הופכים את היצירה למשחק. המשחק מסתיים כשאתם מחליטים, וכך גם היצירה מסתיימת. זה מצריך לשחרר את המשמעות המקורית שרציתם לתת לה.
אפשר גם לקבל את זה שאמנות הנפש לא תמיד "יפה". לפעמים הרעיון מיושם, והיצירה מתחילה לקבל צורה שאתם לא אוהבים. היא לא אסתטית, לא נעימה או מעוררת תחושות שליליות. כשאמנות מגיעה מבפנים היא לא תמיד תהיה רכה ונעימה. לפעמים הנפש צריכה מרחב לזעוק, מקום להרגיש בטוחה ולאפשר לעצמה להיות גם "מכוערת" ולא מושלמת. אנחנו זקוקים לפורקן. זה צורך טבעי, והטבע מזכיר לנו שוב ושוב שגם במה שנראה ככיעור יש יופי ומשמעות.
אפשר גם לשתף אחרים ולשמוע את דעתם. אני ממליצה לעשות זאת עם אנשים שאתם מרגישים בנוח איתם, אנשים שיודעים להביע את דעתם בלי שיפוטיות. כשיש תחושת תקיעות, לפעמים מה שעוזר לנו לצאת ממנה הוא נקודת מבט חיצונית. האחר יכול לשים לב למשהו שאולי פספסנו, להציע רעיון שלא חשבנו עליו, או אפילו לומר שלדעתו זה כבר גמור וטוב בדיוק כך.
ולפעמים זה בסדר גם לעזוב יצירה לא גמורה ולהשאיר אותה בצד. אנחנו לא חייבים לסיים הכול, ולא חייבים שכל היצירות שלנו יהיו שלמות ומושלמות. לפעמים הרעיון פשוט איבד מהמשמעות שלו, ולפעמים פשוט לא מתחשק להמשיך. מותר גם לשים את הדברים בצד ולומר שזה מספיק.
מה שבאמת חשוב הוא שנמשיך ליצור בשביל עצמנו ולא רק בשביל לסיים.
יש לכם חוויות דומות? עצות למי שכן רוצה לסיים?
שתפו בתגובות. 🙂
וד"ש מגיאורגיה ;)
תגובות